כבר כמה ימים שהמצב כאן תקוע. גוליית, לוחם עצום מהעיר גת, יוצא שוב ושוב קדימה וקורא תיגר ואף אחד לא נענה. החיילים עומדים מהצד, חלקם שומרים מרחק, אחרים פשוט לא מתקרבים בכלל. השקט המתוח בגיא מורגש היטב בכל פעם שקולו הרועם של הענק נשמע בין ההרים, מרעיד את האדמה תחת רגלי הלוחמים.
ואז מגיע דוד. לא חלק מהכוח הלוחם, לא מישהו שמצופה ממנו לשנות את המצב. הוא מביט קדימה, כאילו הסיטואציה לא משפיעה עליו באותה צורה ופשוט מתחיל להתקדם. הוא הגיע בכלל להביא מזון לאחיו, אך כששמע את חרפת המערכה, החליט שאינו יכול לעמוד עוד מנגד בזמן שהשאר מחכים.
הפער בשטח
קשה להתעלם מההבדל. מצד אחד דמות גדולה ומאיימת שמכתיבה את הקצב, ומצד שני נער שנראה קטן בהרבה אבל לא מהסס. הוא ניגש למשימה ללא חרב וללא שריון כבד, סומך רק על הכלים הפשוטים שבידיו ועל האמונה שמנחה את צעדיו.
תחזית הכתב
אם מסתכלים רק על הנתונים, אין כאן שאל היתרון של גוליית ברור. אבל התחושה בשטח פחות חד משמעית. יש משהו בהתנהלות של דוד שגורם לאנשים לעצור ולהסתכל שוב. החיילים מסביב מתחילים לצאת מהשוחות ולעקוב בדריכות אחר כל צעד שלו, תוהים האם מדובר בטירוף או באומץ נדיר.
בשלב הזה קשה לדעת איך זה ייגמר, הכל יכול לשהשתנות. המפגש הזה עומד לקבוע לא רק את גורל היום, אלא אולי את עתידה של המערכה כולה בעמק האלה.